קמה מהמיטה עם עיניים נפוחות.
הולכת לישון עם דמעות בעיניים.
יוצאת החוצה, עוזבת את הבית הריק לכמה רגעים.
חוזרת הבייתה ומוצאת את עצמי מדממת בפנים.
אולי עקץ אותי משהו ולא שמתי לב?
אולי נחתכתי בלי להרגיש?
ואני לא מרגישה דבר.
אבל בוכה בכל זאת, כי זה מה שכולם עושים שנפצעים.
אבל זה הכל מסיכה ששמתי על הפנים.
מסיכות של עצמי, מסיכות של אנשים.
צביעות בכל פינה, מכל מיני דברים.
אהבה מזויפת.
אכזבה מיותרת.
חברים או אויבים.
אבא ואימא לא מפרגנים.
הדבר הזה שאני תקועה בו נקרא החיים.
אני מסתובבת סחור סחור.
מסתכלת לשמאל, מתסכל לימין.
ותמיד רואה את אותם הדברים.
רואה אנשים צבועים.
משקרים,
מכחישים,
לא יכולים להגיד את האמת בפנים.
לובשים מסיכות,
אולי כדי ללמד אותם שמסיכות לובשים רק בפורים.
מסיכות של עצמי, מסיכות של אנשים.
צביעות בכל פינה, מכל מיני דברים.
אהבה מזויפת.
אכזבה מיותרת.
חברים או אויבים.
אבא ואימא לא מפרגנים.

